לינוי יושבת מולי בכיתה שמיועדת לשלושים בנות. כבר מזמן אני לא מצפה לכיתה מלאה. אבל היום זה רק אני ולינוי. אף אחת לא הגיעה הפעם לשיעור השבועי אותו אני מוסרת לקבוצת החיילות "שלי".

רגע קל בלבד מספיק לי להתאושש ולצאת ממצב "אכזבה" למצב "עבודה". ברור לי שהכל בהשגחה פרטית ויש סיבה לכך שלינוי יושבת מולי בגפה. אני מזכירה לעצמי שלא תמיד אנחנו רואים ומבינים מה מסתתר מאחורי ההסתרה, אבל ברור לנו שזה רצונו של ה' יתברך.

שעה לאחר מכן הכל מתחוור לי. אבל לפני כן אני יושבת ומספרת ללינוי את סיפור הפרשה. כל מה שמחוץ לחדר מתגמד. רק הפרשה, לינוי ואני. אני מספרת לה שמשה רבנו הזכיר לבני ישראל שה' בחר בהם לעם סגולה והזהיר אותם שמי שיעבור על ציווי התורה יקולל.

אני לא חוסכת ממנה את הברכות שיחולו על ראשו של מי שיקיים את מצוות ה'. אני משתדלת לדבר ברור, לא לבלוע אותיות ולהסתכל לפניה של לינוי כך שתראה את שפתי נעות. לינוי היא כבדת שמיעה. הילדה המקסימה הזאת היא רק בת עשרים עם עיניים בצבע ים, ששיערה הבהיר אסוף בצמה, יושבת מרותקת לתוכן הדברים.

אני מסיימת ולינוי מנצלת את ההזדמנות לפתוח את סגור ליבה ולספר את סיפור חייה. פתאום אני מבינה מדוע בחר הקב"ה "לאכזב" אותי והשאיר אותי לבד מול הילדה הזו שמכשירי השמיעה באוזניה מלווים אותה יחד עם לקות שפתית קלה ומתבקשת.

הנה סיפורה של לינוי: "כשאימא שלי נפטרה, נכנסתי לדיכאון שנמשך תקופה. הייתי המומה וכאובה. מיעטתי לדבר והסתגרתי בבית. לא ידעתי את נפשי מרוב צער. לאחר תקופה של הסתגרות הבנתי שאני יכולה לצאת מזה. הוצאתי מחיי אנשים שהיו פחות טובים עבורי והכנסתי אחרים שעשו לי טוב על הנשמה והתאוששתי. עם הזמן הבנתי שאם עברתי את הקושי הזה, אני יכולה להתגבר על כל קושי בחיים".

ואת זה מספרת מישהי שכבר בהיותה פעוטה הייתה שונה מהחברה כפי שהיא עצמה מספרת: "בגיל שנה וחצי הורי גילו שאני לא שומעת. הם שמו לב שאני לא מגיבה לרעשים מסביבי. מגיל שנתיים אני עם מכשירי שמיעה. בתור ילדה הייתי חסרת בטחון מול הילדים בגן. אחר-כך, בבית הספר, היו ילדים שהתנכלו והציקו לי על כל צעד ושעל. לקות השמיעה גרמה לי לרגשי נחיתות וחוסר ערך עצמי.

"באיזה שהוא שלב לקחתי את זה למקום שמהווה כוח. בכיתה ו' חל שינוי מהותי בהתייחסות שלי לעצמי. הצטיינתי בלימודים ומזגי הטוב הביא את הילדים סביבי להעריך אותי ולהתחבר אלי. כשהייתי בת ארבע-עשרה, אחרי שנה ארוכה של מחלה, אימי נפטרה. מזל שהתחזקתי לפני שאימא נפטרה", היא משתתקת לרגע ולוקחת אוויר.

אני מתמלאת חמלה והערצה לאישה הקטנה שמולי ושואלת ברכות: מהו הדבר אליו את הכי מתגעגעת באימא?

עיני התכלת שלה ננעצות בי והיא אומרת בתגובה: "לא כל-כך הסתדרנו אימא ואני. היה בנינו ריחוק וחיכוכים על כל מיני דברים שאני בכלל לא זוכרת היום. כואב לי שלא התבגרתי לצידה. כואב לי שלא היה לי מספיק זמן להיפרד ממנה למרות שהייתה חולה קרוב לשנה. אני כבר לא יודעת מה עדיף, להתגעגע למשהו שהיה או למשהו שיכול היה להיות".

קשה להבחין אם לינוי מתייחסת למהלך חייה כברכה או קללה. כבר כמה שנים שהיא מקפידה לשמור שבת למרות שזה לא עניין "מקובל" במשפחתה. השיעור השבועי בפרשת השבוע הוא חמצן עבורה. עיניה נצצו כאשר נתתי לה ספר על פרשיות השבוע.

עבורה 'כי-תבוא' אינה עוד פרשה. היא מרגישה שזאת הבטחה עליונה. הבטחה לבוא אל הארץ במובן המטפורי כמובן, ולהתיישב בה יישוב של קבע. היא רואה בעיניים את הקללה והברכה. או אולי נכון לומר רק את הברכה. ההתחייבויות שלקחה על עצמה בשמירת המצוות נותנות לה מתנות רבות.

כאשר היא מספרת על אביה ועל הקשר ביניהם או על מי שבקרוב יהיה בעלה למרות גילה הצעיר, אני חוזרת ומבינה שהקב"ה לא נותן סטירות בשתי ידיים. הנערה הצעירה שכבר שתתה מספיק מכוס הסבל (איזה כוס, ספל!), רואה את הברכות מתגשמות בחייה.

במציאות חיינו אנו פוגשים הרבה רע. אבל הרע הזה הוא רק לעינינו בלבד. אף אחת לא באה לשיעור שהכנתי בעמל רב. שקניתי מוצרי מאפה ושתייה עבורו. שנסעתי אליו מביתי בחום הכבד. מה רע בזה שהקב"ה מסובב הסיבות זימן לי אפשרות לשוחח שיחה ישירה ובלתי אמצעית עם מכונת אמונה בת עשרים?

בפרשתנו, פרשת כי-תבוא, הרע והטוב כרוכים זה בזה. הברכה והקללה. אם נלך בדרכי התורה, תבוא עלינו ברכה. ואם לא…

התנאים רבי עקיבא ונחום איש-גמזו לימדו אותנו למצוא את הטוב בתוך הרע. כאשר אנו יודעים שה' הוא הטוב וטבע הטוב להיטיב, כאשר אנחנו יודעים (ובעיקר זוכרים) שכל מה שקורה לנו, הכל הכל הוא לטובה. החיים נראים הרבה יותר ורודים. גם אם זה נראה כואב ואולי אפילו ממש כואב.

נכון שאנחנו צריכים לבקש מה' שנזכה לראות את הטוב בעינינו ממש. נכון שאנחנו צריכים להתפלל שלא נסבול ונחפש אחר הטוב הגלום ברע, אבל אנו חייבים להאמין שכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה.
בהזדמנות זו – בשבוע האחרון של השנה – אאחל לכולכן שנה טובה ולא פחות חשוב – מתוקה! כי לא מספיק שהשנה הבאה תהיה טובה. הרי גם תרופה יכולה להיות טובה אך מרה. אני מאחלת לכם שנה טובה ומתוקה. שתראו את הטוב בעיניים הגשמיות. שתזכו לטעום את המתיקות שבטוב.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו קול חי [email protected]